אירועים

מוזמנים.ות לשיח גלריה מקוון בעקבות התערוכה "ולנטיין" עם האמנית מיכל אלפרן והאוצרת לאה אביר 

השיח יועבר בזום 

ההשתתפות חינם אך יש להירשם בקישור על מנת לקבל לינק לשיח

התערוכה של מיכל אלפרן "ולנטיין" מכילה עבודות מן השנים האחרונות שנוצרו בחומרים פלסטיים וגמישים ולצידן עבודות עשויות אבן. הסיליקון הוא חומר שמשמש ל"פְּרוֹפְּס" ולאפקטים מיוחדים בתעשיית הקולנוע, אבל גם לפרוטזות (תותבים) שממשיכות את הגוף. לעומת זאת, האבן היא חומר מסורתי לפיסול. המחקר החומרי של אלפרן חושף ומאיר בחומרים את התכונות הציוריות והפיסוליות שלהם – נוזליות, ברק, כתמיות, מונוכרומטיות ועוד.

עיקרון מהותי לעבודתה של האמנית הוא ההיווצרות של עבודה אחת מתוך אחרת. מרבית העבודות בתערוכה התחילו מדימוי מובהק (שולחן, טורסו, אגס אכול, פרח), שהלך והופשט והתמסך עם כל ביטוי חזותי שלו, ומוצג לנו כעת בגלגולו הנוכחי. החיפוש אחר הדימוי הזה הוא חסר תועלת. אבל השימוש החוזר והמשמעות המתמלאת ומתרוקנת הם עקרונות מהותיים ובסיסיים לעבודתה של אלפרן, לאתיקה ולאקולוגיה שלה.

למעשה, הדמות (והרעיון) המיתית שליוותה את יצירת התערוכה היא זו של "אקו", נימפת ההרים שסיפורה שזור במיתולוגיה הרומית בזה של נרקיס. על פי אובידיוס, אקו הפטפטנית והמוכשרת נענשה בידי הרה, שגזרה עליה לתת את קולה רק למילותיו של אחר (כלומר, לשמש כ"הד", ומכאן שמה). בעקבות התאהבותה בנרקיס, שכמובן אינו מחזיר לה אהבה, אקו הולכת וגוועת מצער, גופה מצטמק ונעלם ורק קולה נותר. בגרסה היוונית, זהו האל פאן שמעניש את אקו על כך שלא נענתה לחיזוריו, ובעוד גופה מבותר ומפוזר, קולה נידון לחיות לנצח כהד בהרים.

כמו סיפורה של אקו, גם התערוכה של אלפרן מערבת מרחב, נוף, גוף וחפץ באופן שמטשטש את הגבולות וההבדלים ביניהם. הפעולה, החומרים ותהליך היצירה של האמנית מתלכדים בדמות ההד החוזרת, ההולכת וקמלה, בסיפור של אהבה נכזבת ורגש שנותר ללא מענה. 

צילום הצבה: דניאל חנוך